זה היה הטוב שבסרטים, זה היה הרע שבסרטים (חלק ג')

  •  
  • 486
  • 2
  • 1
  • Hebrew 
May 7, 2017 10:16
(חלק ב': http://lang-8.com/1002637/journals/266735770200959215836209537734377638860)

זה קצת מטריד לראות את האיש האופטימי המותאם היטיב לכאורה הזה מתחיל לאבד את קור הרוח שלו כשהוא רחוק ממשרד רופא השיניים שלו ומהאוהדים החדשים בבתי קולנוע הטרנדיים.‏

אך החלק מהסרט התיעודי שמצאתי הקשה ביותר לראות היה כשיוצרי הסרט מבקרים את השחקנים שלא כל כך נוחים עם מה שהגשימו בחיים.‏
התפתלתי כשהם ראיינו את האדם ששיחק את הסבא בסרט.‏

כשהמצלמה סרקה הערימות ספרים על הרצפה המבולגן שלו, הוא אמר ליוצרי סרט שהוא ביזבז הרבה של החיים שלו, אבל זוהי הסיבה לחיים.‏


הסצנה שמצאתי הכי קשה לצפות היה כשיוצר הסרט ורופא השיניים ביקרו את השחקנית ששיחקה את אמו ואשתו, בהתאמה.‏

שלא כמו רוב השחקנים, היא דחתה הבקשות לבקר את הקולנועים שהקרינו את הסרט, אז הם החליטו שאם הם רצו לתפוס אותה בסרט, היו חייבים לנסוע לביתה ולהופיע על סף הדלת שלה.‏

אז כך הם עשו.‏

הם התעלמו משלט די מפחיד שנועד כדי להבריח מבקרים, והם צלצלו בפעמון.‏

כשהיא באה לדלת, הם הזכירו אותה מי הם.‏

היא הכירה אותם, וקיבלה את פניהם, אבל בהסתייגות.‏

היא לא חיבקה אותם, אך היא הזמינה אותם להכנס לבית.‏

היא נראה מתנצלת שלא עבדה במשך כמה שנים, והיא אמרה "זה מסובך."‏

אמא שלה, שכבולה לכיסא גלגלים, לא אהבה את החדירה.‏

השחקנית נסתה להרגיע אותה, אומרת שהראייון/איחוד לא ימשך, ואז יהיה הזמן לארוחת ערב, ולמטה.‏

לכמה שניות, המצלמה סקרה את החדר, משתהה על צילומים על הסוודר של השחקנית וקישוטים מסביב לבית, רבים מהם עם חתולים בעלי שער ארוך מחמצים פנים.‏

שלושתם העלי זכרונות לכמה זמן.‏

אז יוצר הסרט שכנע את השחקנית לרשות אותו לסדר כסאות אחדים להציג ואן, והם שחזרו סצנה מהסרט.‏

(המשך יבוא)
It Was the Best of Movies, It Was the Worst of Movies (Part 3)

(Part 2: http://lang-8.com/1002637/journals/266735770200959215836209537734377638860)

It's a little disquieting to see this upbeat, apparently well-adjusted man begin to lose his composure when away from his dentist office and new-found fans in the hipster theaters. But the part of the documentary that I found the hardest to watch was when the filmmakers visit the cast members who did not feel comfortable about what they had accomplished in life. I squirmed when they interviewed the man who played the grandfather in the movie. As the camera scanned over the piles of books piled on his messy floor, he told the filmmakers that he had squandered much of his life, but that that's what life was for.

The hardest scene to watch was when the filmmaker and the dentist visited the actress who had played their mother and wife, respectively. Unlike most of the cast, she had rejected all requests to visit the theaters where the movie was being shown, so they decided that if they were going to catch her on film, they would have to travel to her house and show up on her doorstep. So that's what they did. They disregarded a rather scary sign designed to keep visitors away and rang the doorbell. When she came to the door, they reminded her of who they were. She recognized them, and welcomed them, but in a reserved way. She did not throw her arms around them, but she did invite them into the house. She seemed apologetic about not having worked in a few years, saying "It's complicated." Her wheelchair-bound mother, whom she was caring for at home, was not particularly happy about the intrusion. The actress tried to calm her, saying that the interview/reunion wouldn't last long, and then it would be time for dinner, and bed. For a few seconds, the camera panned the room, lingering on the images on the actress's sweater and decorations around the house, many of which featured pouty long-haired cats. The three reminisced for a while. Then the filmmaker somehow persuaded the actress to allow him to set up some chairs to represent a van, and they reenacted a scene from the movie.

(to be continued)