אנחנו נגד המורה

  •  
  • 339
  • 8
  • 3
  • Hebrew 
Nov 29, 2014 01:41
לאחרונה, אני חושב על הימים כשלמדתי עברית לראשונה.‏
למדתי במה שנקרא כאן בארה״ב
"Hebrew school" --
.בית ספר לעברית
למעשה, השפה העברית היתה רק חלק ממה שלמדנו.‏
המורים לימדו אותנו על הסטוריה היהודים, התנ״ך, וחגים.‏
למדנו את השפה העברית אולי שעה-שעתיים שבועיות.‏
המטרה של הורינו, ולכן של מורינו, היה שנהיה יכולים לקרוא מהסידור ומהתנ״ך בימי בני מצווה שלנו.‏
היה מספיק לבטא את המילים.‏
לא היינו חייבים לדעת את הפירושים שלהן.‏
אנחנו הילדימ הסכמנו שלא רוצים להיות שם.‏
לפחות זה מה שאמרנו בקול רם.‏
אולי נוסטלגיה מרמה את הזיכרון שלי, אבל אני מתגעגע, ברמה מסויימת, לזמן הזה, אנחנו בכסאות הקטמים ההם, בעוד שהשמש שקעה והלילה הארוך הצפוני התחיל.‏
מפת האלף-בת, עם כל האותיות השחורות, המסתוריות, האקזוטיות, נתלה על הקיר.‏
ומורה שלנו היה שר אלינו בקול של חזן.‏
הוא היה שריד מזמן אחר.‏
הכל מזכיר לי את השיר של כוורת "שיר שיעור מולדת", חוץ משה הרומנטיקה התייחסה לצלמים של מדינה רחוק ושל עם לא ברור, לא לאדמה חקלאית בערץ סביבינו.‏
בכל מקרה, לא למדנו הרבה עברית.‏
היו הרבה סיבות: חוסר זמן, חוסר מוטבציה... וגם אני חושב שהמורים שלנו לא האמינו שאנחנו היינו ממש מסוגלים ללמוד לדבר בעברית.‏
כנראה הם צדקו.‏
רצינו רק לעשות בדיחות ולצחוק, וכמובן לא לעשות קולות זרים באופן רצינו כשדיברנו.‏
הרוח של "אנחנו נגד המורה" היה כיף (ואולי בסודיות גם למורה).‏
אני רק סמח שאנחנו לא ילדים לעולם.‏
אחרת, לא היינו לומדים כלום!‏
Us Against the Teacher

Recently, I've been thinking about the days when I first studied Hebrew. I attended what is known here in the U.S. as "Hebrew school". In fact, the Hebrew language was only a part of what we studied. The teachers taught us about Jewish history, the Bible, and holidays. We studied Hebrew maybe one or two hours a week. The goal of our parents, and thus of our teachers, was that we should be able to read from the prayer book and from the Bible at our bar mitzvahs. It was enough to pronounce the words. We didn't need to know what they meant. We kids were in agreement that we didn't want to be there. At least that's what we said out loud. Maybe nostalgia is deceiving me, but to some degee I miss that time, with us in those tiny chairs, while the sun set and the long northern night began. A poster of the alef-bet, with all the dark, mysterious, exotic letters hung on the wall. And our teacher sang to us in his cantor's voice. He was a relic of another era.

It all reminds me of the song by Kaveret "Song About the Homeland Lesson", except that the romanticism related to images of a distant land and a vague people, not to agricultural land in the country around us. In any case, we didn't learn much Hebrew. There were many reasons: lack of time, lack of motivation... and I also think that our teachers didn't believe that we were really capable of learning to speak Hebrew. They were probably right. We only wanted to make jokes and laugh, and of course not to make foreign sounds (in seriousness) when we spoke. The spirit of "us against the teacher" was fun (perhaps secretly even for the teacher). I'm just glad that we don't remain children forever. Otherwise, we'd never learn anything!